<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מו"ק</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ת"ר [חגיגה י"ח ע"א] את חג המצות תשמר למד על חולו של מועד שאסור במלאכה ד"ר יאשיה וכו' רע"א אלה מועדי ה' מקראי ק' במה מדבר בראשון ושמיני כבר נאמר שבתון, מדבר בחולו של מועד שאסור במלאכה, תני' אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, מה שביעי עצור ממלאכה אף ששת, אי מה שביעי מכל מלאכה אף ששת מכל מלאכה, ת"ל השביעי, שביעי עצור בכל מ', ואין ששת עצור בעשית כל מ', הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת.
משקין בין השלחין, פי' ארץ עיפה למים כמתרגם עיף משלהי במועד ובשביעית אפי' ממעין שיצא מתחלה אבל לא ממי גשמים שנתכנסו במקום א' גזרה משום מי קילון, פי' מים המכונס בבור עמוק דאיכא טרחא דצריך לאשקויי מיני' בדלי, ר"א אמר גשמים נמי לידי מי קילון אתו. והתירו בית השלחין ולא בית הבעל, ומעין ולא מי גשמים וקילון, דבמקום פסידא שרי רבנן, אבל טרחא יתרה לא טרחינן. נהרות המושכין מן האגמים מותר להשקות מהן במועד אבל הפסיקות והבריכות אסור להשקות מהן אף שנתמלאו מעי"ט דפסקו, ואם אמת מים עוברת תחתיהן מותר אע"ג שאין רוב השדה יכול לשתות מאמת מים בפעם א' ע"י המשכה, מימר אמר אי לא שתי' בחד יומא תשתי בתלתא יומא. ברכה שנטפה בה משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בה"ש אחר כ"ז שהיא מטפטפת והוא שלא פסק המעין הראשון. ובכ"מ אסור לדלות ממקום נמוך למקום גבוה. מדלין מים לירקות כדי לאכלן, שיהיו לחים ויפין לאכילה במועד, אבל ליפותן ושיגדלו לא, ואין עושין אוגיות לגפנים, אבל עתיקי שנתקלקלו מנקין דליכא טרחא כ"ה אבל אסור להעמיקם יותר. אין עושין אמה במועד אבל בשביעית התירו ומתקן המקולקל במועד, שאם אינה עמוקה מעמיקה ו' טפחים כמו שהיתה.
<h2>דף ד:</h2>
אביי שרא לסחופי נהרא פי' לנקות מן הצרורות שירדו מים בשפע, ור' ירמי' שרי להסיר עפר מנהר שנסתם, ור' אשי שרי לאקדוחי, ל' מקדח, להרחיב נקב הנהר כדי שיקלח בשפע כיון דרבים שתו מיני' כצרכי רבים דמי ותנן עושין כל צרכי רבים במועד, ומתקנין קלקולי מים בבורות ושיחין שהם ברה"ר אע"ג דאיכא טרחא יתרה כיון דלשתי' מבעי', ודוקא חטיטה לנקות מצרורות אבל חפירה לא, ואם אין מים לרבים חופרין נמי ומיני' דחטיטה שרי אפי' אין צריכין השתא.
<h2>דף ה.</h2>
ובורות ושיחים של יחיד חוטטין ושפין סדקיהם במועד אם צריך להם, אבל לא חופרין מחדש כשיחיד צריך להם, אבל כונסין לתוכן מים כשיש לו במקום א', אע"ג שאין צריך להם השתא. ועושין כל צרכי רבים לקווץ ולתקן דרכים פי' להסיר קוצין מדרך, ומתקן רחובות עיר ואסטרטות פי' שוקי עיר, שיש בהם גומות ולמוד המקואות ומרגילים לתוכו מ' סאה. ואם לא יצאו וסלקו המכשולות מן הדרכים, דמים הנשפכי' מעלה עליהם הכתוב כאלו הם שפכו שנ' והי' עליך דמים. מציינים הקברות במועד ורמז לציון מה"ת שנ' וראה עצם א' ובנה אצלו ציון, ועוד משום לפני עור לא תתן מכשול, אע"ג דכבר ציינו באדר לפעמים נשטף ממי גשמים, ויוצאין אף על הכלאים במועד אף דקתני... ובחולו של מועד שכר פעולה מוזל גבן.
<h2>דף ו:</h2>
מתני' ראבי"א מושכין מים מאילן לאילן אבל לא ישקה כל השדה, פי' ריצב"ג בבית השלחין דאילן איירי, והמשכת מים מאילן לאילן מספיק שלא יפסדו, ואין משקין שדה גריד במועד וזרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקה במועד, וחכמי' מתירים כל מה שראב"י אוסר, אר"ב יהודה אם היתה שדה מטוננת מותר, כ' הגר"יצ מסתבר דהלכתא כראב"י אף דהוי יחיד במקום רבים, שמעתא דרב יהו' כותי' דאמר אם היתה שדה מ' מותר והא דדייק מיני' רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרצובי בחולו של מועד ואקשי עלי', שדה גריד מ"ט לאו אפלא לשויה חרפא ה"נ אפלא לשוי חרפא, ולא פריק. אבל ב' הלכות פרש רבינא בניחותא ופסק כרבנן שדה גריד נמי שרי. צדין את האישות והיא ברי' שאין לה עינים ואת העכברים בשדה אילן ובשדה לבן כדרכו במועד ובשביעית מפני שמפסידין וא"צ לשנות, ר' יהוד' אומר בשדה אילן כדרכו שההפסד רב ובשדה לבן שלא כדרכו ת"ר כיצד כדרכו, חופר גומא ותולה בו מצודה, ושלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקרדום ומרדה האדמה תחתיה, תניא רשבא"א כשאמרו בשדה לבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוך לשדה אילן שמא יחריבו האילנות, אבל אינה סמוכה דוקא ע"י שנוי. ת"ר מחריבין חורי הנמלים כיצד מחריבין מביא עפר מחור זה ונותן בחור זה והן חונקין זה א"ז שמריחין עפר שאין מכירין בו, והוא דמייתי מתרי עברא דנהרי, ואי ליכא מתרי עברא דנהרא עד פרסה.
<h2>דף ז.</h2>
מקרין את הפרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו, כיצד מקרין, רי"א בהוצא ודפנא במתניתא תני בצרורות ואינו טח בטיט, ול"ש אלא כותל גנה דליכא פסידא כולי האי אי עייל בי' אינש, אבל כותל חצרו בונה כדרכו, אבל אסור לסתרו לכתחלה, ואם נוטה ליפל סותרו ובונה מפני הסכנה.
<h2>דף ח.</h2>
לא ילקט אדם עצמות אביו ואמו במועד מפני שבאותה שעה אבל הוא לו. לא יערער אדם על מתו ולא יספדנו ל' יום קודם לרגל, מ"ט א"ר כהנא מעשה באדם שכנס מעותיו לעלות לרגל ובא ספדן ונתנם לו ונמנע לעלות, באותה שעה גזרו כן, ושמואל א' לפי שאין המת משתכח מלב אלא לאחר ל' יום ואיכא ביניהו אי עביד בחנם דלשמואל אסור. ובירוש' אמר מת תוך ל' מותר, כיון דתוך ל' בלא"ה צערו קיים ואינו נשכח והוא כשמואל. וריצב"ג כ' כיון דגזרו משום דנמנע לעלות לרגל האידנא ליכא למיחש, ומהל' הגרי"צ נראה שגרס א"ר כהנא אמר רב, ולספרינו רב כהנא אמרה והלכתא כשמואל ולא שרי האידנא אלא במת תוך ל', ואפי' אי גרסינן רב... [צ"ל מ"מ יש לאסור תוך ל' אע"ג דהטעם בטל האידנא גזירת ח' קיימת] ולאו דוקא לעלות לרגל... וגם שאר רבותא פסקו כשמואל וכירושל'.
המלקט עצמות אביו ואמו מתאבל עליהם כל היום כולו ולערב אין מתאבל אפי' צרורין לו בסדינו ונוהג כל שנוהג באבל ואף בשאר קרוביו כן כל שחייב להתאבל עליו, ותני' [שמחות פי"ב] כל שקורעין עליו במיתתו קורעין בשעת לקוט עצמות, וכל שאינו מאחה בשעת מיתתו, אינו מאחה בשעת לקוט עצמות, אבל אין עומדין עליו בשורה וא"א ברכת אבלים, אבל אומר תחנונים לעצמו ואין מברין עליהם בחצר עיר, אבל מברין עליהם בביתם ואומרי' קלוסים.
<h2>דף ח:</h2>
אין חופרין כוכין וקברות אם אין צורך במועד ולקצרם ולהרחיבם שרי ועושין נברכת במועד, ועושה ארון עם המת בחצר וכל צרכי המת, גוזזין שערו ומכבסין כ' ומביא נסרים ומנסרן בתוך ביתו בצנעא דנסור טרח גדול הוא. ובירושל' אדם מפורסם עושין לו ארון אפי' בשוק, מ"מ לא יקוץ לו ארזים ולא יחצב לו אבנים דנ' כלצורך בנין ואיכא זלזולא דיו"ט, אבל חצובות שרי לתקנם. וגבי דידן מתי מספר כל מת כמפורסם דמי. ופשיטא אי ליכא נסרים אף ממחובר שרי דהא שרי נמי אפי' ביו"ט שני...
אין נושאין נשים במועד ולא מיבמין מפני ששמחה לו אבל מחזיר גרושתו ודוקא מן הנשואין אבל מן הארוסין אסור ששמחה חדשה היא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנ' ויעש שלמה את החג ז"י וז"י ארבעה עשר יום, פי' ז' לחנוכת בהמ"ק וז' לסוכות, מכדי כתיב י"ד יום, ז"י ז"י ל"ל, ש"מ הני לחוד והני לחוד וכ' נמי מלא שבוע זאת. כ' ביום השמיני שלח את העם וכ' ביום כ"ג לחדש הז' שלח את העם, מכאן לתלמיד שנפטר מרבו ולן בעיר שצריך לפטור ממנו פעם שני'. וכל אלה שאסורין לישא במועד מותרין בעי"ט דעקר שמחה חד יומא ואף לטעמא משום... ובתשו' לגאון שאלתם אי נושאין נשים בחולו של מועד דפסח דבפסח לא כ' שמחה כך למדנו מרבותינו דלא חלקו חכמים בין פסח לסוכות ולמוד זה מזה וכן מנהג ב' ישיבות ומי שנושא בחה"מ פסח ב"ד מלקין אותו וכ"ש בשאר מועדים אבל מותר לארס במועד ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסין עושה אשה תכשיטיה במועד כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פני', וא"ד מעברת סרק על פניה שלמטה והגרי"צ ג' מעברת סכין על פני' שלמטה תניא רי"א אשה לא תסוד בסיד במועד שניוול הוא לה ומודה בסיד שיוכל לקפלו במועד ששמחה לה לאחר זמן ומשמע דלת"ק דמתני' שרי אעפ"י שאינה מקפלו במועד. ההדיוט תופר כדרכו אם צריך לו במועד והאומן מכליב. הדיוט קרי כל שאינו יוכל להוציא מלא המחט בבת א', רי"א כל שאינו יוכל לכוון אמרא בשפת חלוקו והאומן מכליב ר' יוחנן אמר מפסיע, רבה ב"ש א' כלבתא. מסרגין המטות אבל אין מפשילין חבלים לכתחלה.
<h2>דף י.</h2>
מעמידים תנור וכירים וריחים במועד ונוקרין ריחים במועד ומשום רבנו אמרו סוס וחמור שרוכב עליו מותר ליטל צפרניו אבל חמרא דריחיא לא, שיכול לטחון מעט וצפרניו אין מעכבין, ור' יהודה שרי למשקל טופריה דחמרא דריחיא, ולמבני מושב הריחים, ואוריא לבהמות. וחזי לן דכל זה לא שרי אלא במעשה הדיוט רב שרי לסרוק הסוסים ולמבני קרפיטא ואצטבא. מקיזין דם לבהמה ואין מונעין ממנה רפואה. ובתוספתא [מו"ק פ"ב] שותין מי דקלים וכוס עקרין במועד. מרככין בידים בגדי פשתן לעשותם רכים, אבל אסור לעשות קמטים בבתי ידים דמ' אומן הוא. לחפור מקום לידוש בו התבואה לצורך המועד שרי, אבל להשוות הקרקע אסור. ומותר לתלוש עצים מקרקע כשצריך להם, אבל לתקן הקרקע אסור, לפיכך אי שקל הכל ולא נשארו שרשים קטני' ודאי אדעתא דקרקע ואסור. הפותח נקב בשדהו שיבוא מים אדעתי' דכוורי שרי, שאוכל מהם במועד, ואם אינו עושה נקב למטה שיזובו המים וישארו הדגים, גלה שדעתו שימלא הגומא מים להשקות השדה ואסור. מותר לקצוץ ענפים מדקל להאכילם לבהמה אבל להשביח האילן אסור, ואם קוצץ הכל מצד א' נראה שלא להשביח האילן. פרקמטיא אסור במועד, ודבר האבד שאם אין מוכר מפסיד מקרן שרי, רבינא הוי מסיק זוזי בבני אקרא א"ר אשי כיון דבח"מ משכחת להו ויומא אחרינא לא כדבר האבוד הוא ושרי. לעשות מצודת דגים מעפי ערבה לצורך מועד שרי, אבל מחוטין מעשה אומן אסור, ועושין תנור ונפה אם יש בו צורך המועד.
<h2>דף יא.</h2>
ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט בהוצא ודפנא, וכן בצרורו' ואבנים אבל אינו טח בטיט. שפין את הסדקין בגג וטחין אותם שלא יפלו גשמים בבית ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל, ומסיק כעין מעגילה ביד אבל לא במעגלה ולא במחלצים שהוא כלי ברזל. וכל כלים שבדלת שנשתברו מתקנם כדרכו במועד ובלבד שלא יכוון מ' במועד. וכל כבשים שיוכל לאכול מהם במועד כובשם. בפום בדיתא ליבאי כוורו אתו כ"ע ציידי ואייתי כוארי, שרי רבא לממלח מיניהו, אע"ג שאין אוכלם במועד, כיון דמעיקרא אדעתי' דאכילה אייתינהו ואי שביק להו פסדי כפרקמטיא אבודה דמי', א"ד שרי למיזל ומיצד ואתויי וממלח אע"ג שאין אוכלן במועד, דהני נמי מיתאכל אגב איצצא.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך זיתיו וארעו אבל או אונס אחר או שהטעוהו פועליו טוען קורה ראשונה ומניחה אחר המועד דעי"כ לא יפסידו דר"י, ר' יוסי א' זולף וגומר וגף כדרכו וכך הדין ביין, דדבר האבד א"צ שנוי. פתח באבל וסיים במועד, א"ר ששא זאת אומרת דבר המותר בחש"מ אסור לאבל לעשות אבל אחרי' עושין לו כדתני' זיתיו הפוכים טוענין לו, בורו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו מן היורה ומרביצים שדהו משתגיע עונת מים שלו. האריסין והחכירים והקבלנים הרי אלו יעשו, החמרי' והגמלים והספינה שלו לא יעשו, ואם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים מעיקרא הרי אלו יעשו. שכיר יום אפי' בעיר אחרת לא יעשה. הגרי"צ מפרש דכולהו יעשו דאמר בברייתא לאו באבל אלא באחרים המושכרים לו קאי, דאבל עצמו אסור בעשית מלאכה, ולכך לא הביא מה דתני' רשבג"א זיתיו הפוכין ואין אומן אלא הוא עושה בצנעא דאפי' עני מתפרנס מן הצדקה אמרו שאסור בג"י ראשונים ועוד לישנא דרב ששא... וחזי לן לאחר ג"י דהתירו בעני יש להתיר נמי בכל אבל בצנעא בהפסד מרובה. ומה"ט לא הביא אידך דרשב"ג אם הי' ספר או בלן לרבים, פי' מחמם מרחץ של רבים, והגיע עת הרגל יעשה. היתה מלאכת אחרים בידו בין בקבולת בין שלא בקבולת לא יעשה, דיוכל לאחרה אחר זמן אבל, היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו מפני החשד, בבית אחר יעשו, כיון שנתן להם קודם שאירעו אבל. בירושל' [פ"ג ה"ה] ב' אחים ב' שותפים, ב' חנונים שאירע לא' מהם דבר נועלין חנותם, ובבבלי מוריון ומר ברי' דר"א עביד גימלא בהדדי, פי' הי' להם צמד בקר לחרוש ביחדו בשדה, אתרע מלתא במר ברדר"א ופסקי לגימלא, פי' לא שלח שורו, א"ר אשי לא חיישת להפסד אחרינא והא תני' היו מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו אדם חשוב שאני דידעו בהמה שלו, משמע בלא"ה שרי. מיהו חזי לן דחנות שאני דאושא מלתא טפי מגימלא ומסתייע לן מירושל' דאתמר עלה ריב"ל אמר היתה לו פרה וגימלת בעיר זו עושה, הדא את אומר בהא דחייב ליה, הא בתחלה אסור.
<h2>דף יב.</h2>
א' שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום, שלא בא ישראל, שרי, וה"מ בשוי"ט, וליכא מתא דמקרבא להתם, אבל בחש"מ כיון דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור שיאמרו נתן לו לעשות במועד. מר זוטרא בנו ליה אפדנא בשבת במקבלי קבולת חוץ לתחום ולא עיילו רבנן לגווה, אע"ג דשמואל התיר חוץ לתחום אדם חשוב שאני, א"ד מסייע בתיבנא הוו רב אחא שרי למתקני שולחנות לצורך המועד למיעבד עבידתא בחש"מ, כיון שאין נוטלין אלא סעודתם לא מחזי כשכירות. ת"ר מקבלין קבולת במועד ובמועד אסור לעשות אפי' ע"י גוי דכל דבר שישראל אינו עושה אין אומר לגוי שיעשה, ואי מקבל במועד לעשות אחר המועד לא ישקל ולא ימדד ולא ימנה כדרך שעושה בחול אין מרביעין בהמה בחש"מ כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין. אין מכניסין צאן לדיר לזבל השדות, ואם באו מאליהם, שהכניסם נכרי בשדה ישראל מותר ואין מסיעין אותו, ואין מוסרין להם שומר לנהג הצאן ממקום למ', הי' הנכרי שכיר שבוע, שכיר חדש או שנה או כמה שנים מסיעין אותו ומוסרן שומר לנהג הצאן, רבי אומר בשבת בטובה, פי' אם מדייר שדה של ישראל ע"י הצאן בשבת מעצמו, מחזיק לו טובה, ביו"ט במזונות, יכול להאכילו עמו, במועד מותר ליתן לו שכר אח"כ והלכה כרבי. ומותר למשעא בחה"מ חביתא דשכרא, פי' לטוח חבית בפנים בזפת שלא יקלקל המשקה כרנב"י דאמר הלכה כר' יוסי זולף וגומר וגף כדרכ' בין דחמרא בין דשכרא. אמר רב הלכות מועד כהלכות כותיים, דלא אמר כיון דאתחזק בהא אתחזק נמי להא ה"נ לא אמרינן כיון דשרי רבנן בהא שרי נמי בהא, דאמר ש' זופתין כוזא פי' חבית קטנה, ואין זופתין חבית, דחייש לטרחא בחבית גדולה, ור' דימי א' זופתין חבית ואין זופתין כוזא דחייש לפסידא, דחבית אי' בי' הרבה.
<h2>דף יב:</h2>
ת"ר טוחנין קמח במועד לצרך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר מותר וכן בקציצת עצים והטלת שכר לצורך המ'. רב קצר תבואתו בחש"מ שלא הי' לו מה יאכל דתני' א"ל מה יאכל קוצר ומעמר ודש וטוחן ובלבד שלא ידוש בפרות, ואפ"ה אקפד שמואל עלי' דלא ידע שא"ל מה יאכל, א"נ אדם חשוב שאני אפי' א"ל מה יאכל לא יעשה ומוטב לשאול מאחרים. בירושל' [פ"ב ה"ד] הדש לצורך רבים אפי' בפרות שרי. ר"י שרי למעקר פשתן לכסות המאכלים ולעקור שאר דברי' דחזי לערבם במאכלים. ר' ינאי קצר פרדיסא בחש"מ דהוי דבר האבוד, לשנה שהו כ"ע לפרדסיהו לחש"מ אפקריה ר' ינאי לפרדיסא דההיא שתא, הואיל שבא תקלה ע"י, בירושל' [פ"ב ה"ב] ילפינן מקלקלתא ולא מתקנתא. ר' יעקב ב"א בשם רבנן סחורה שיש לחוש לעפוש אם לא תתהפך, שרי לטלטולי, והדא שרייתא, שיירא שעברו בסחורה ממקום למקום ואין מצוין בכל עת ומוכרין בזול, מזבן מיני' במועד וה"ה דמותר למכור להם ולהשתכר.
מכניס אדם פרותיו מפני הגנבים, ושולה פשתנו מן המשרה שלא תאבד, ובלבד שלא יכוון מ' במועד, ואם כוונו יאבדו. והיכא דשרי מכניס פרותיו בצנעא לתוך ביתו, ר"י הוי לי' קורות גדולות מונחות בר"ה דאפסדו עיילינהו ביממא. מי שכוון מ' במועד ועשה ואח"כ מת אין קונסין בנו אחריו וכן בצורם אזן בכור והמוכר עבדו לגוים. תשו' לרב נטורנאי שאלתם באסור חה"מ גברא קנסינן או ממוני' כך ראינו ששנינו וכולן שכוונו מ' במועד יאבדו, הלכך כל מ' שנתכוון לעשות במועד בהא ממוני' קנסינן, ובאי אפשר לקנוס כגון החייט או אורג או סופר שהם עושין מ' לאחרים שא"א לקנוס ממון של אחינו ישראל קונסין אותו בעצמו דמלקין ומשמתינן לי' עד דמקבל דינא ושרינן לי' שמתא, אבל בנו אין קונסין אחריו.
<h2>דף יג.</h2>
אין לוקחין בתים עבדים בהמה ואבנים אלא לצרך המועד או לצרך המוכר שאין לו מה יאכל ואין מפנין דברי' שאין לצורך המועד מבית לבית, אבל לבית אחר שבאותו חצר שרי. ובירוש' [פ"ב ה"ד] אין מפנין לא מדירה כעורה לנאה ומכ"ש שאסור מנאה לכעורה אבל לתוך ביתו אפי' כעור מדירה ראשונה שמחה הוא לו לדור בתוך ביתו ומותר לו לפנות אפי' לחצר אחרת לדור בביתו. מותר לשכור פועל שאין לו מה יאכל לעשות לו מלאכה שאינה לצורך המועד כדי שיקבל שכרו.
ג' בפסחים [נ"ה ע"א] הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, ואם מלאה ואין מקום לסלק מוציאין אותו לאשפה. אין מביאין כלים מבית האומן ואם חשש שיגנבו מפנין לחצר אחרת, בד"א בכלים שא"צ בהם במועד, אבל צרך בהם מביאם.
<h2>דף יג:</h2>
מחפים הקציעות פי' תאנים שטוחות בשדה ליבש, בקש. רי"א אף מעבין, פי' שעושה כמין כרי שעליונות מחפות התחתונות והלכה כת"ק. מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעא לצורך המ', הציידין והדשושות והגרוסות פי' הדשין והטוחנין תבואה וקטניות עושין בצנעה כיצד חנות הפתוחה לסטיו פותח ונועל כדרכו, פתוחה לר"ה פותח א' ונועל א' ועי"ט אחרון של חג מוציא ומעטר השוק בפירות בשביל כבוד י"ט האחרון של חג, והא דפותח א' ונועל א' לא אמרן אלא בפירי אבל בתבלין מוכר כדרכו. תשו' לרב שר שלו' הבוצרי' כרמיהם בחש"מ מהו כך אמרו חכמים אמר אביי נקטינן הלכות מועד כהל' שבת יש מהן פטור אבל אסור ויש פטור לגמרי, כיצד כל מלאכה [ש]אם אינה עושה נפסדת מותר לעשותה ושאינה נפסדת אסור, ואם כוון מלאכתו במועד אפי' מלאכה שנפסדת אסור וקונסין אותו, דלר' ינאי הוי פרדיסא דמטי זמני' למקטפי' בחש"מ קטפיה עבד על חד תרין, לשנה שהו כ"ע לפרדסיהון לחש"מ כיון דחזי ר' ינאי דגרם לאחרינא לשהויי לכתחלה אפקרי' לפרדיסא האי שתא, והוא דתנן אם כוונו מ' במועד יאבדו. לפיכך הבוצרים ודורכין אם אין עושין נפסדת בהיתר עושים דפרגמטיא אבודה מותרת, ואם מכוונים מחויב ב"ד להפסיד אותן מהם דקתני יאבדו דמאבדין מיני' בע"כ. אראב"ע המבזה המועדות [פסחים קי"ח ע"א] כאלו עע"ז שנ' אלהי מסכה לת"ל וסמיך לי' את חג המצות תשמור, ואמרו כל המבזה המועדות אין לו חלק לעה"ב, וקראת לשבת עונג זה שבת בראשית לקדוש ה' מכובד זה י"כ וכבדתו זה י"ט מעשות דרכיך זה חש"מ.
ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים מבית השבי' ובית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים ונשאל לחכם והותר ונזיר ומצורע העולה לטהרה ודוקא שלא הי' פנאי לגלח קודם הרגל, הי' להם פנאי ולא גלחו אסור, ונזיר ומצורע אף שהי' להם פנאי שלא ישהו קרבנותיהן, והבא ממדה"י מותר אפי' ביצא מא"י לח"ל להרויח בסחורה אבל לשוטט ולראות לא אבל מא"י לא"י ומח"ל לח"ל ושב לביתו ולא הי' פנאי לגלח קודם הרגל אפי' הלך לשוטט מותר והיוצא מבית האסורי' בירוש'... [חסר] ומנודה שהתירו בירוש', התירו קודם הרגל הו"ל לגלח, לא התירו לו למה יגלח, אנן קיימין שהתירו קודם הרגל וחל ל' ברגל דאין נדוי פחות מל' יום שנ'... ונדוי שלנו כנזיפה הלכך אם חל ז' לנדוי בתוך הרגל מגלח. ומהל' הגרי"צ נראה אף אי בדידי' תלי' מלתא דלא אזל לפייס עד דאתא רגל והתירו הנדוי מ"מ מגלח, דאייתי עובדא דההיא דאתפקר ברב טוביא ושמתינהו אביי ורבא, לסוף פייסיה ובעו דלשרי לי' קודם ל' יום מהא דאמר שמואל טוט אסר טוט שרי, ומסיק אביי ה"מ לממונא אבל לאפקרותא עד דחייל שמתא ל' יום, ומסיים הרב דליתא לאביי דכד מפייס שרינן לאלתר כדמוכח ממעשה דר"ל [י"ז ע"א] ורב הונא [נדרים ז' ע"ב] ומסיק התם אין בין נדוי להפרה כלום וה"נ לא מחלק בנשאל לחכם ברגל והותר אי לא אפשר להתיר קודם כירושלמי, כיון דבבלי לא מחלק בהכי כי היכא דנחית לשאר חלוקי ש"מ בכל ענין שהתירו ברגל מותר, ושאר כל אדם אסורין לגלח שלא יכנסו למועד כשהם מנוולין וכל הני דלא מתפרשי להתירא אסורי' לגלח דאלו קתני ואלו דוקא כדאמר' בש"ד וכך סתמו ה"ג והגרי"צ. קטן מותר לגלחו במועד אפי' נולד קודם המועד.
<h2>דף יד:</h2>
אבל אין נוהג אבלות במועד שנ' ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא עשה דרבים דחי ע' דיחיד, ואבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי ע' דרבים. ופי' הגרי"צ דמיירי מאבלות יום א' שהוא יום מיתה וקבורה דהוי דאור' כדתני' [זבחים צ"ט ע"ב] הן היום הקריבו אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות לילה נמי אסור ד"ר יהוד', רש"א אנינות לילה מד"ס וכן רבי ס"ל ליל יום המיתה דרבנן ומסיק דאפי' יום קבורה תופס לילו עמו מדרבנן, שעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, דמה"ת אפי' ליל אחר יום מיתה מותר והם אסרו הלילה לגדרו של תורה, וגדרו נמי לאסור ליל יום הקבורה אע"ג דיום גופא מה"ת שרי. אבל גבי פסח לא העמידו דבריהם דאונן טובל ואוכל פסח לערב וכך ס"ל כולהו תנאי יום א' דהוא יום המיתה מה"ת ולילו דרבנן וכן ר"ג ור' יהוד' לחוד סבר יום מיתה תופס לילו מה"ת ולי' הלכתא כותי'. והשתא מה דאמר הכא אבלות דהשתא לא דחי עשה דרבים ושמחת בחגך כ"ע היא, דאם חל יום מיתה ביו"ט אי לאו יו"ט הוי עשה דאו'. אבל מה דאמר אי אבלות דמעיקרא עשה דרגל דחי דשמעת מיני' דבתר יומא קמא דהוא יום מיתה איכא עשה דאו' להתאבל, ההוא ל"ק, דה"ק אפי' לר' יהוד' דלילה אחר יום מיתה דאו' מ"מ אי בלילה זו יו"ט אתו עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. והרבה מרבואתא אמרו דליכא אבלות דאו' ואפי' יום מיתה אינו אסור אלא בקדשים ובמעשר [פ"ה ה"ב] ואין זה מ' אבלות אלא אנינות ואסרו כמה דברי' לאונן בזמן שמתו מונח לפניו אבל אבלות אפי' יום א' אינו אלא דרבנן דבכמה דוכתי אמר הלכה כדברי המקיל באבל [י"ח ע"א] ולא פליג בין יום א' ליום אחר. והא דאמר אבלות עשה דיחיד, דכל דברי אבלות דברי קבלה הן כדאי' לקמן דאסמכינן אקרא דנביאים וכד"ת דמיין. ויש מחבורתנו שפי' אי אבלות דמעיקרא לאו אאבלות קאי דבלילה בתר יום מיתה ליכא עשה דאו' לאכול, אלא אאבלות ל' לגהוץ ולתספורת דילפינן פרע מנזיר [י"ט ע"א] דכ' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מ', ופרע בנזיר ל' יום ואתקש לא תפרומו ולא תפרעו שאף קריעת בגדים היינו שאינו מאחה עד אחר ל', וכיון דגהוץ ותספורת מדאו' אסורים כל ל', בההיא שפיר קאמר אי אבלות דמעיקרא שכבר עברו ז"י ונשאר עדיין אסור גהוץ ותספורת מדאו', עשה דרבים דוחהו ומאחה ומספר עי"ט. ולא חזי לן מכמה אנפין, חדא דאי דחינן אסור גהוץ ותספרת דאו' מקמי ע' דרבים דרגל לידחי נמי מה"ט... [חסר] ותו אף דאסמכינהו גהוץ ותספ' אקראי מ"מ לאו דאו' נינהו, דאי דאו' האיך אמרו הלכה כמקיל אלא ודאי אף א' גהוץ ותספורת תקנתא דרבנן נינהו, ואי מהא דאמר בפרקין [כ"ד ע"א] אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה דכ' ראשיכם אל תפרעו וגו' ולא תמותו מכלל דאחר שלא פרע חייב מיתה, כ"ז דרך אסמכתא, דאי ח"מ מדאו' הו"ל למיתני גבי אלו שבמיתה אלא קרא בבני אהרן קאי ומ"ש אבל שלא פרע חייב מיתה מדרבנן כדרך שאמרו [ברכות ד' ע"ב] כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ופורץ גדר ישכנו נחש חויא דרבנן דלית לה אסותא. כ' בה"ג מאן דשכיב לי' שכבא יו"ט שני שהוא י"ט האחרון או בשני דעצרת כיון שאין יו"ט מה"ת נוהג בו אבלות כיון שהוא יום מיתה וקבורה דכ' ואכלתי חטאת היום וכ' ואחריתה כיום מר, דאבלות יום א' דאור' דחי עשה דרבים דרבנן וכ"כ הגרי"צ ואף לדבריהם אם באה אליו שמועה קרובה ביו"ט אחרון אינו מתאבל וכעין זה כ' הרב ר"י כל הני שכבא דאוסיפו רבנן לאבלות אחיו ואחותו בתולה ונשואה מאם ואחותו נשואה מאב לא נהיג אבלות ביו"ט אחרון. ונהוג עלמא כהני רבותא דאין אבלות מה"ת ואין מתאבלין ביו"ט אחרון.
מנודה נוהג נדוי ברגל ולא שרינן לי' עד דמפייס לבעל דינו דתני' דנין דיני נפשות ודיני ממונות ומכות במועד ואי לא ציית דינא משמתינן לי'. אבל אסור בתספורת מדא' רחמנא לבני אהרן לא תפרעו מכלל דלכ"ע אסור. מנודה אסור בתספורת דתני' מנודין ומצורעין אסורי' לספר ולכבס, ומנודה שמת ב"ד סוקלין ארונו שמניחין אבן גדולה על ארונו. אבל חייב בעטיפת ראש מד' ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכ"ע מחייבי וכן למדנו מיחזקאל שאסור להניח תפלין ובשאלת שלום ובד"ת ובנעילת הסנדל ושאסור לאכול סעודה ראשונה משלו מקרא האנק דום וגו', וכהגרי"צ דוקא ביום א' אסור אבל בתפלין דעקר מרירא חד יומא דכ' ואחריתה כיום מר וביום ב' מניח כר"י.
<h2>דף טו.</h2>
מנודה מהו בעטיפת ראש, ת"ש דתני' גבי ת"צ [תענית י"ד ע"א] הם מתעטפים ויושבים כאבלים וכמנודין עד שירחמו עליהם מ"הש, אמר אביי דלמא מנודה לשמים שאני, הלכך מנודה לב"א לא מחייב. מנודה מהו בתפלין ובשאלת שלו' תיקו ומנודה מותר בד"ת דתני' שונה ושונין לו נשכר ונשכרים לו, מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו, אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסיד תלמודו ועושה חנות קטנה כדי פרנסתו דזבין מיא בבקתא דערבות ש"מ דמותר בד"ת. אבל אסור בתכבוסת דכ' וישלח יואב תקועה וגו' התאבלי ולבשי נא בגדי אבל. מנודה אסור בתכבוסת דתני' מנודה ומצורע אסור מלספר ומלכבס. אבל חייב בקריעה מד' בבני אהרן לא תפרומו, מנודה מהו תיקו. אבל חייב בכפית המטה דתני' בר קפרא דמות דיוקני נתתי לכם ובעונותיכם הפכתים יהפכו מטתכם עלי' ואפי' ישן ע"ג קרקע ומטתו זקופה לא קיים מ' כפית המטה. מנודה מהו בכפית המטה תיקו, וכ' הגרי"צ כל תיקו בההוא ענינא לקולא, וכ"כ רב האי כל תיקו בדרבנן לקולא.
<h2>דף טו:</h2>
אבל אסור בעשית מלאכה דכ' והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור אף אבל, מנודה מותר דתני' נשכר ונשכרין לו. אבל אסור ברחיצה דכ' וישלח יואב וגו' ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה. מנודה מאי ברחיצה ובנעילת הסנדל תיקו. אבל אסור בתשמיש המטה דכ' וינחם דוד את אשתו ויבא אליה מכלל דמעיקרא אסור. מנודה מהו תיקו וה"ג כ' היכא דמשמתין לי' מחייב לנהוג נזיפותא כאבל דתנן [תענית י"ד ע"א] מתעטפין ויושבין כאבלים ומנודין עד שירחמו עליהם מן השמים למימרא דחייב בעטוף ואסור בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה דתני' וכן אתה מוצא במנודה ואבל. סבירא לי' למפשט הני אבעיות לחומרא, ולא ידענא למה נקט דוקא הני תלתא. ואיכא מרבואתא דאמרי מנודה אסור בנעילת הס' דהכי מוקי בתענית וכן אתה מוצא במנודה ואבל, ובירוש' [תענית פ"א] מנודה ואבל שהיו מהלכין בדרך מותרים בנעילת הסנדל וכשיבואו לעיר חולצין וכן בת"ב ובת"צ, מיהו איכא למימר דהאי במנודה לשמים...
<h2>דף טז.</h2>
אמר רבא קבענא דוכתא לדינא ומשדרינא שלוחא מבי דינא ומזמנין לדינא לקמי' גברא רבה פלניא דכ' וישלח משה לקרוא לדתן וכ' ויאמר משה אל קרח וגו' היו לפני ה' מחר, את ופלניא ובעל דינך דכ' אתה והם ואהרן, וקבעינן זמנא בתר זמנא דכ' וקראו שם פרעה מלך מ' שאון העביר המועד. ומנ"ל דאי אתפקר בשליח ב"ד ואתי שליח ואמר דלא מחזי כלישנא בישא שנ' העיני האנשים ההם תנקר, ונאמן שליח ב"ד כבי תרי לשמתא ולא לפתיחה, ומנ"ל דמשמתינן דכ' אורו מרוז, דהכי סבר גברא רבה פלניא דכ' אמר מלאך ה', דמחרמינן לי' דכ' אורו ארור, דאכל ושתי' בהדי' ודקאי בד' אמות דידי' דכ' ארור יושביה, דפרטינא חטאי' בצבורא דכ' כי לא באו לעזרת ה', דמפקרינן נכסי' דכ' ואשר לא יבא בעצת השרים והזקנים יחרם רכושו, דנצינן ולייטינן ומחינן ותלישן שערי ומשבעינן דכ' ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשי' ואמרטם ואשביעם, ומנ"ל דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה דכ' הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין הן לאסורין, ולשרושי היינו הרדפה פי' מיד מנדין אותו, ושונין לאחר ל', ומחרימין אחר ס', ור"ח אמר ב' ה' ב', דאין מנדין לאלתר עד דמתרינן בה"ב, וה"מ לממון אבל לאפקרותא מנדין לאלתר בלא התראה. והגאוני' ג' הרדפה נצבי דקני, שקושרין קנים זה לזה וחובשין אותו ביניהם כדי שלא יוכל לעמוד בריוח. ודאמר מנדין דאכל ושתי בהדי' לאו בכל נדוי אלא כשראו ב"ד שיש צורך להחמיר עליו מנדין גם הבא בד"א שלו, אבל נדוהו סתם אעפ"י שאסור לילך בד"א מ"מ אינו בנדוי, ואשתו ובניו של מנודה מותרי' לשמשו כהורקנוס בנו של ר"א... וי"א מנודה מ' עברה אף בני ביתו אסורי' בד"א שלו, דהא מר זוטרא [נדרים ז' ע"ב] כי מחייב בר בי רב שמתא, משמית נפשי' ברישא והדר משמית בר בי רב וכי עייל לביתי' שרי לנפשי' והדר שרי לי', ושאני ר"א דלא נתנדה מ' עברה אלא לצורך שעה ולהכי לא סקלו ארונו והתירו מיד אבל מנודה מ' עברה בני בריתו אסורים בד"א. תדע דקמבעי' הכא אי מנודה מותר בתפלין ולא פשט מר"א שהניח ת', אלמא נדוי דר"א קיל, ואע"ג דר"א קרע בגדיו וחלץ מנעליו וישב על גבי קרקע, שאני ר"א דלצער נפשי' עבד. והא דקאמר מנודה מותר בתשמיש המ', דלמא במנודה לממון או לדבר קל או למאן דלא קיים פו"ר. ולענ"ד ל"נ ראי' ממר זוטרא דשרי כדעייל לביתו, דבבהמ"ד נהג נדוי ופרש עצמו ד"א מחבריו וכדעייל לביתו התיר, דאי לא, הוי אסור לספר ולכבס וצריך עטיפה והוי צער לבני ביתו.
<h2>דף יז.</h2>
הני בי תלתא דמשמתי אתא בי תלתא אחרינא ושרי. והני תלתא דמשמתי אע"ג דמשמתי' במותב ג', אם ירצו כל א' מיפר חלקו במקומו ול"צ להתיר במותב ג'. וכ' הגאון הא דאמר אתו ג' אחרינא ושרו דוקא כששוין לראשוני' בחכמה וביראה דהא רשב"ל חזא גברא דאכל תאני דפרדיסא רמי בי' קלא ולא אשגח אמר להוי בשמתא אמר לי' להוי האי גברא בשמתא ממון נתחייבתי לך ולא נדוי והי' מנהג מקומן שאוכל ומשלם שאל בי מדרשא, א"ל דידי' נדוי דידך לא, מאי תקנתי' זיל לגבי' דלישרי לך, אמר לא ידענא לי', זיל לגבי נשיאה דלישרי לך דתני' נדהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו, אלמא לאו כל תלתא כשרין למשריה ואי' נמי האי צורבא מרבנן דהוי סאני שומעניה שמתי' רב יהוד' אע"ג דצריכין ליה רבנן מהא דכ' תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות, אם דומה הרב למלאך יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו וכי נח נפשי' דרב יהודה אמרי רבנן גברא חשיב כר"י ליכא הכא דלישרי לך, זיל גבי ר"י נשיאה דלישרי לך, ולא שרי לי' דארשב"נ מה שפחתו של רבי לא נהגו חכמים בנדויה קלות ראש ג' שנים, יהוד' חברנו עאכ"וכ. נפק ובכי ושכיב עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני וקבלוהו דעביד כר"א דאמר אם רואה א' שיצרו מתגבר ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל ש"ש בפרהסיא, פי' הגאון יגיעת הדרך ואכסנאות ולבישת שחורי' ישברו יצה"ר וכך יתחיל, ואם לא אהני מעשיו ויצרו מתגבר אף בשחורים עכ"פ טוב שיעשה במקום שאין מכירין אותו, וזה סאני שומענא התחיל לעשות כן להכי קבליה מערתא דדייני והגרי"צ ל"פ כן. ושפחתו של רבי מהו חזיתיה גברא דמחי לבנו גדול אמרה להוי בשמתא דקעבר על לפני עור לא תתן מכשול דתני' במכה בנו גדול הכ' מדבר ולא נהגו ח' קלות ראש בנדויה ג' שנים. מהני עובדא חזינן אי ידענא שמנדה אדם ג' בתורה ויראת חטא לא שרי לאחר להתיר נדויו, ודוקא בסתמא אמרינן שהנשיא יוכל להתיר, דאין גדול ממנו אבל אי ידעינן לא מ"מ נ' דכל ג' יכולין להתיר אם עבר זמן נדויו וחזר בו מן הדבר שנדוהו בשבילו, אבל תוך זמן נדוי צריכין גדולים כמותו. ודאמרינן בנדרים [ח' ע"ב] תלמיד שרי שמתא אפי' באתרא דרבי', כשעבר זמן נדוי ואין הרב פנוי לכך או שאינו במקום, שאין להשהות א' בנדויו אי אזיל ומפייס או שב מדרכו הרעה. ת"ר מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מ' לרב, מנודה בעירו מנודה לעיר אחרת, מנודה בעיר אחרת אינו מ' לעירו, מנודה לנשיא, מ' לכל ישראל, מנודה לכ"י אינו מ' לנשיא, וכ"ז מיירי שנדו לכבודם דבמילי דשמי' מנודה לכ"ע. א' רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא לי'. איכא דמפרשי בכל דין שברור לו בדיני ממון מוציא מב"ח ומנדה אותו, וא"ד דוקא לנדותו ולא להוציא ממון. ונדוי על תנאי [מכות י"א ע"א] אפי' מעצמו צריך הפרה מנ"ל מיהוד' דאמר אם לא הביאתיו א' והצגתיו ל' וחטאתי לאבי כל הימים וכ' יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהוד', כל מ' שנה במדבר עצמות יהודה מגלגלין בארון עד שבקש משה רחמים ואמר לפני קב"ה מי גרם לראובן שהודה ויחי' יהודה, אמר וזאת ליהודה שמע ה' בק"י ואל עמו תביאנו. והא דאמר יהוד' נדה עצמו על תנאי, כיון שלא הי' יודע אם בידו להחזיר את בנימין דהי' אפשר שימות בדרך, והמקבל בנדוי מה שאינו ברור שהוא בידו אף שסופו לקיים התנאי צריך התרה, אבל דבר שודאי בידו לעשות אין צריך התרה דלא חמיר מנדר ושרי למינדר לזרוזי נפשיה בדבר שיכול לקיים. ור' אפרים כ' אי הוי קיים לתנאי לא הוי צריך יהוד' הפרה, אבל לא קיים תנאיה דלא אהדרי' לבנימין ולא אוקמי' קמי יעקב דהא כ' ויפג לבו כי לא האמין ולמה לא שאל לבנימין. מכלל דלא סלק בהדייהו, ולא חזי לן פרושיה, דא"כ מאי נדה על תנאי הא לא קיים דבורי' כלל ועוד דודאי החזיר בנימין שהרי נמנה עם יורדי... [חסר] אלא ודאי שקיים תנאו אבל בקבלת הנדוי לא ידע אם אפשר לקיים להכי קרי נדוי ע"ת וצריך התרה אף אי מקיים והיינו דסמיך לי' קללת חכם אפי' בחנם באה מעלי וכו' אע"ג דשמואל קיים הדבר שבא עליו הקללה אם לא יקיים.
ג' בנדרים [ז' ע"ב] נדוהו בפניו, שבושה מרובה, אין מתירין אלא בפניו, שלא בפניו מתירין בין בפניו בין שלב"פ. השומע אזכרה מפי חברו צריך לנדותו ואם לא נדוהו הוא עצמו בנדוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה שנ' כי מתו כל האנשים המבקשים נפשך ותני' כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. ר"ה שמע אתתא דאפקא ש"ש לבטלה, שמתה ושרי לה לאלתר באנפאה. ש"מ השומע אזכרה מפי חברו צריך לנדותו, וש"מ נדוהו בפניו צריך להתירו בפניו, וש"מ אין בין נדוי להפרה ולא כלום. ת"ח מנדין לעצמן ומפירין לעצמן ואע"ג דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. נדוהו בחלו', כיון דבשמיא נדוהו, צריך יו"ד בני אדם דמתני הלכתא להתירו, אבל תנו ולא מתני לא, ואי ליכא דמתני הלכתא אפי' תנו ולא מתני ואי ליכא ליתב אפרשת דרכים ויהב שלמא עד דמקלע יו"ד דתני הלכתא. ידע מאן שמתיה מהו דלישרי לי', אמר רבינא לשמותיה שויא שליח משמיא, למשרי לא. שמתיה ושרי לי' בחלמא מהו אר"ח כשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלו' בלא דברי' בטלים א"ר הונא באושא התקינו אב"ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול ה' ופליגא ארשב"ל דאמר ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנ' וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כסהו כלילה. ובירוש' [פ"ג ה"א] אר"ח שמעתי שאין מנדין זקן אא"כ חטא והחטיא כירבעם בן נבט. אבל ודאי מלקין אותו בצנעא כדא' בירוש' [סנהדרין פ"ב ה"א] כ"ג שחטא ונשיא שחטא מלקין אותו בפני ג' ולא בפני ב"ד של כ"ג שלא יתבזה בפני רבים וקרא אמר כסהו כלילה ומוקמינן לה את"ח. אמר ר"פ תיתו לי דלא שמותי ת"ח מעולם, וכי מחייב שמתא היכי עביד, כי הא במערבא אימני אנגדא דצורבא מרבנן ולא אשמתא. מאי שמתא, שם מיתה וי"א שממה יהי', מאי שפורי שנפרעין ממנו, מאי תברי תברא בתי רמי.
<h2>דף יז:</h2>
אבל שחל ז' שלו שבת ערב הרגל מותר לגלח במועד, כיון דז' שלו שבת אנוס הוא דקייל"ן כאבא שאול מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לכאן ולכאן, וכל אלה שאמרו במתני' שמותרי' לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן, וה"מ כשתכפוהו אבליו אבל בלא"ה לא, ושאר כל אדם שתכפוהו אבליו והכביד שערו מקיל בתער ולא מספרים ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ואהל, ומותר לרחוץ כל גופו בצונן, דכשמתו בניו של ריב"ח רחץ בצונן כל ז' ואוקימנא כשתכפוהו אבליו, והאי תכפוהו אבליו מכבס במים תוך ז' איירי דלאחר ז' אפי' לא תכפוהו מותר, דבל' לא אסרו אלא גהוץ ותספורת, אבל לא תכפוהו אסור בז' אף במים. ובירוש' [פ"ג ה"א] ר"ש בעי וכי מותר לכבס בז' במים, התיב ר"ח תני' אלו דברי' שאבל אסור כל ז' גהוץ ותספורת, בתוך ל' נמי אלא כשתכפו אבלות, הדא אמרה שהוא אסור, פי' ע"כ ברייתא דלא אסר' בזי"ן אלא גהוץ ותס', בתכפוהו מיירי ולהכי מותר במים, ואין לדייק מזה שאחר ז' מותר בגהוץ ותספורת אלא בל' נמי לא הותר אלא להקל בתער. ויש שאומרי' מתניתא בזי"ן איירי אבל בלמ"ד כשתכפו אבליו מותר בגהוץ ותספורת כדמשמע בתוספתא [פ"ב] וג' בירוש' הדא אמרה שהוא מותר פי' בל' מותר גהוץ ותס'. ול"מ כן בבבלי דברייתא כל שמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבל מוקמינן כשתכפו אבליו ושרינן גלוח כסדרן אפי' בזי"ן ועלה פריך בעלמא נמי אי תכפו אבליו מותר דתני' תכפוהו אבליו מקיל וכו' ולישני הכי בעלמא תכפו אבליו מותר לספר... [צ"ל תוך ל'] מותר ליטל צפרניו במועד וכן באבל דקייל"ן כר' יוסי, ומעובדא דפינחס ושמואל נ' דאף בזי"ן מותר, ול"ש דיד ול"ש דרגל, ודוקא בשיניים ולא בגנוסתר שהוא דרך קשוט. והרב ריצב"ג וה"ג כ' דוקא תוך ז' אסור בגנוסתרא אבל תוך ל' אף בכלי שרי, וה"מ בימי אבלו, אבל במועד מותר בכלי. וכ' הגרי"צ איכא מ"ד במועד בכלי אסור דהא רב שימי קאים קמי' דרי"ו בבי כנישתא בחה"מ ושקלינהו לטופרא בשיניו וזרקינהו, ומדאמר בשיניו ש"מ בכלי אסור, ואנן לא ס"ל הכי מדאמר ש"מ מרי"ו תלת, מותר ליטל צפרנים בחה"מ, וש"מ אין בהם משום מאוס ליטל בשיניו וש"מ מותר לזורקן, והול"ל ש"מ ד' ש"מ בכלי אסור, מדלא אמר הכי ש"מ בכלי נמי שרי והא דשקלינהו בשיניה, דבי כנישתא ליכא גנוסתר, ולהכי אמר בי כנישתא כי היכא דלא תגמר מיני' דבגנוסתר אסור. ויש להשיב דאהיתרא קמהדר ואסורא ידעינן...
<h2>דף יח.</h2>
כ' הגרי"צ הא דאמר מותר לגלח שפה במועד ולא מפליג בין מעכב אכילה לאינו מעכב כדאמר ר' אמי ש"מ הלכה כרב דאמר שפה מזוית לזוית אפי' אינה מעכבת אכילה. ובהלכות רב אמר שפה מזוית לזוית, הנחה כל שמעכב אכילה, אר"א בשפה נמי כל שמעכב, אר"נ בר יצחק לדידי כל שהוא כשפה המעכבת, פי' שפה היא למעלה מפתיחת הפה ומגיע' מזוית ימין עד זוית שמאל של פיו, ומכאן ומכאן בסוף הזוית והוא חוץ לפה קרי מקום הנחה, שצריך להניחו ולא לגלחו במועד אלא מה שמעכב עליו אכילה כגון שארוך הרבה ונכנס לפיו יגלח מה שמתרבה עליו, אבל בשפה יכול לגלח אף מה שאינו מעכב, ולר' אמי בשפה נמי אינו מגלח אלא המעכב ומר' נחמן נמי משמע הכי והלכתא כותיהו. ודאמר שפה התיר להם במועד איירי, דבאבל אסור כדתני' [שמחות פ"ז] אסור בנטילת שער אחד שער ראש וא' שער זקנו וא' כל שער שבו, וראי' ממפיבושת לא עשה רגלו ולא עשה שפמו ש"מ סימן אבל הוא. ובהלכות מתיר לאבל לגלח שפה בל', אבל לא בז', משמע לי' הא דאמר שפה התיר באבלות נמי איירי ותוך ל'. ואנן לא ברירא לן חלוק באסור גלוח בין ז' לתוך ל', וגם רבואתא ס"ל אבל תוך ל' אסור לגלח השפה.
ואלו מכבסין במועד הבא ממדה"י ומבית האסורין ומבית השבי' ומנודה שהתירו לו חכם, ומי שנשאל לחכם והותר, ומטפחות הידים ומטפחת הספרים ומטפחת הספג והזבין וזבות נדות ויולדות וכל העולים מטומאה לטהרה, ושאר כל אדם אסורין, ודקתני וכל העולים לאתויי בעל קרי ובעלת כתם שמצאה במועד. מי שאין לו אלא חלוק א' מותר לכבסו במועד, ובירוש' ובלחוד תרי, דיהא שלח חד ולבש חד, פי' שבא למעט שאם יש לו ב' יכול ללבוש א' בעי"ט ולפשוט השני ולכבס בעי"ט, ואין מתירין לו לכבס במועד. ואע"ג דבגלוח לא מחלקינן בין אונס למזיד כיון דלא מוכח מלתא הכא אמרינן בגמ' אזורו מוכיח עליו, פי' הגאון כשפושט חלוקו ע"כ מתעטף במקטורן שלו ומסלק האזור מן החלוק וחוגר בו ומכבס חלוקו, בזה מודיע לכל שאין לו אלא חלוק א'. והא דאמרינן דמתירין לכבס הבא ממה"י וכו' אע"ג דאי' לי תרי ומטנפי, ומ"מ אסור לו לכבס יותר מא'. ובירוש' בגדי קטנים שרי לכבס דהוי כמי שאין לו אלא חלוק א'. ואמרו משמי' דרי"ו כלי פשתן מותר לכבס במועד ואע"ג דמותיב רבא עליה פריק אביי ולא אשכחן מאן דפליג אר"יו ומהא... לאו ראי' קאמר.
<h2>דף יח:</h2>
ואלו כותבין במועד קדושי נשים גטין שוברין דייתיקו מתנה פרוזבל אגרת שום אגרת מזון שטרי חליצה ומאון שטרי ברורין וגזרות ב"ד ואגרות של רשות פי' שאלת שלו' כדאי' בירושלמי, וטעמא דשרי איכא דאמרי... הדיוט. וה"ג ורב צדוק גאון פרשו אגרת רשות אגרת שנותן ב"ד הגדול למי שממנין אותו לדיין ובל' ארמי פתקא דדיינותא כמו שכותב ריש גלותא לשופט וכ' הרב ר' אפרים ודאי כן הלכה שלא יהא אגרת עדיפא מס"ת דתנן אין כותבין ס"ת במועד. ואמרינן בכלל שטרי קדושין שטרי פסיקתא שאם אמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך או לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו שהן הדברים הנקנים באמירה. אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתב. אין כותבין סת"ם במועד, ואין מגיהין אות א' אפי' בספר העזרה והלכתא טוה אדם תכלת לציצתו בין באבן בין בפלך וכותב תו"מ לעצמו וכן מותר לכתוב ולמכור לאחרים כדי פרנסתו, פי' שיהא לו פרנסתו בריוח ביו"ט, דאי באין לו מה יאכל מאי רבותא כל מלאכה שרי' לי'. ודלא התירו לכתוב ס"ת במועד מפני שאינו יכול לגמרה ואין בחסרה צורך המועד תני' [תוספתא פ"ב] כותב אדם חשבנותיו במועד ומחשב יציאותיו ומקבלין קבולת למוצאי מועד אבל לא ימוד כמ"ש למעלה ולצורך המועד הכל שרי.
<h2>דף יט.</h2>
קייל"ן כר"ג וכאב"ש לפיכך הקובר מתו שעה א' קודם הרגל או ר"ה או י"כ מבטל ממנו גזרת ז' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת והרגלים מפסיקין ואין עולין, ואם חל ז' שלו בעי"ט מגלח בו דמקצת היום ככולו ועולה למנין ז' ולמנין ל', ואם לא גלח בעי"ט מותר לגלח אחר הרגל, וכן לענין יום ל' אמרינן מקצת היום ככולו, וכן הא דאמרי' [כ"א ע"א] אבל בג"י הראשונים אסור במלאכה אפי' עני מתפרנס מצדקה ומכאן ואילך עושה העני בצנעא בתוך ביתו, מקצת היום ככולו. אר"ה אבל שחל ג' שלו עי"ט אסור ברחיצה עד הערב וכ' ה"ג ה"ה אפי' יום ששי אסור ברחיצה עד הערב דאכתי לא שלים אבלות דידי' אלא רגל הוא דמפסיק הלכך אין לרחוץ עד דחייל רגלא וכן הלכה. איכא דאמרי דוקא לענין רחיצה אסור עד הלילה דאפשר לרחוץ בלילה, אבל כבוס דאסור בז' וברגל, מותר לכבס בכל יום מימי ז' כשחל בעי"ט. וקובר מתו ברגל לא חל עליו אבלות עד אחר הרגל, ונקט ז"י מיו"ט האחרון, אע"ג דלא נהיג בי' אבלות עולה למנין ז' ולא נקט בתר הרגל אלא ו' ימים, ואם מת לו מת ביו"ט אחרון כתבנו למעלה. הרגל עולה למנין ל', כיצד קברו בתחלת הרגל מונה ז' אחר הרגל, ומלאכתו נעשה ע"י אחרים ועבדיו עושין בצנעא ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו בו ברגל, והרגל עולה לו למנין ל' ואפי' קברו ברגל, דמצות ל', פי' אסור גלוח נוהג ברגל, שהרי אסור לגלח בו.
<h2>דף כ.</h2>
אבלות ז' מנל"ן דכ' והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבל ז', ואימר עצרת דחד יומא ואקרי חג, אין איתקש להאי ולהאי שמועה קרובה איתקש לחג, שמועה רחוקה לעצרת, דשמועה רחוקה א"נ אלא יום א' שנ' והפכתי חגיכם לאבל ואשכחן עצרת דאקרי חג וחד יומא הוא. אבל בשמועה קרובה נוהג ז' ול', וקרובה היינו ששמע תוך ל' ויום שמועה קרובה יש בו כל חומרות יום א' דאבלות רב בר אחוה ובר אחתיה דר"ח הוי כי סלק רב מבבל, שדרו שם אבותיו, לא"י, אמר לי' ר"ח אבא קיים אמר לי אימא קיימת, אימא קיימת א"ל אבא קיים, אמר לי' לשמעי' חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לב' המרחץ, ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל ושמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום א', ומקצת היום ככולו. ואף באב ואם שמועה רחוקה אינה אלא יום א'.
<h2>דף כ:</h2>
שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי רגל נעשה רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום א' בלבד פי' שעה א' במוצאי רגל וכן שמע בשבת ולמוצאי שבת נעשה רחוקה א"נ אלא יום א'. ומסתבר דנוהג ברגל ושבת דברי' שבצנעא כיון דעדיין ש' קרובה היא. שמע ביום שלשים כ' בעל ה' והגרי"צ שנוהג ז' ול' כאלו שמע ביום כ"ט וז"ל, איכא דאמרי שמועה ביום ל' כש' ביום ל"א, וא"נ אלא שעה א', ואיתלי בהא דר"א הכל מודים לענין אבלות דיום ל' כלפניו דאמר ש' הלכה כמיקל באבל, וקסברי יום שלפניו יום ל"א הוא וגמרי' מיני' ליום השמועה. וטעות הוא דההוא לענין נפל אתמר כדאמר רשב"ג כל ששהה ל' אינו נפל ואמר ר"א אם מת הולד ביום ל' כאלו מת ביום שלפניו שהוא כ"ט ואינו מתאבל מדאמר ש' הלכה כמקיל באבל, ש"מ לקולא אר"א לענין אבל, דל' כיום כ"ט ואינו מתאבל, הלכך לא מצית למימר כיום ל"א לענין שמועה. ואנן חזי לן דההוא מלתא תלי' בשנוי גרסאות... והאי דאמרינן מת הולד בתוך ל', אפי' ביום ל' אינו מתאבל דוקא היכא דלא קים לן שכלו חדשיו אבל קים לן מחייב לאתאבולי דהא דרב כהנא... [שבת קל"ו ע"א]. — ובשמועה ר' אינו קורע ולא מצינו שקרע ר"ח שלא אמר אלא חלוץ מנעלי, ותני' נמי מי שאין לו חלוק לקרוע, ונזדמן לו בתוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע דליכא קריעה בלא שבעה, בד"א בה' מתים אבל על אביו ואמו קורע והולך. וכ' ב' הלכות אפי' שמע אחר ל' דליכא ז' קורע. והגאון כ' דוקא עד יב"ח, ובירוש' [פ"ג ה"ה] יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ואמו אפי' לאחר כמה קורע, משמע אפי' אחר י"ב חודש. וכל האמור בת"כ שכהן מטמא אבל מתאבל עליו ואלו הן אביו אמו בנו בתו אחיו אחותו ואשתו, הוסיפו עליהם אחיו ואחותו בתולה מאמו ועוד אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, ואע"ג דאיכא תרתי שהיא נשואה וגם אחותו מאמו, וכל מי שמתאבל עליו, מתאבל עמו בביתו, כגון אם אביו או אחיו באבלות אע"ג שאין האבלות נוגע לו, בשעה שהוא אצלם מתאבל וכשיוצא אין אבלות עליו כי הא דאמר רב לחייא ברי' באנפאה נהוג אבלות, דאשתו הית' באבלות, בלא אנפאה לא נהוג אבלות, ולא אמרו אבלות לכבוד אשתו אלא בחמיו וחמותו לבד, אבל אם מתאבלת על אחר א"צ לנהוג עמה אבלות דתני' אעפ"י שאמרו אין רשאי לכוף אשתו שתהא כוחלת ופוקסת בימי אבלה, מוזגת לו את הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו ובשאר קרוביה איירי, אבל בחמיו וחמותו תני' כופה מטתו עמה ונוהג עמה אבלות, אבל היא מתאבלת עמו בכל אבלות דידי', דאיהי חייבת גם בכבוד בעלה והכין בירושל' [פ"ג ה"ה], וכן הדין בקריעה שקורעין הקרובים עם קרוביהם המתאבלים שחייבין לקרוע כמעשה דאמימר.
ג' בכתובות [ד' ע"א] הרי שהיתה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מ' ופורש ונוהג ז' ימי משתה, פי' לאחר שקברו המת, ואח"כ נוהג ז"י אבלות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום שלא תתגנה על בעלה. ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא אינש דטרח להו, אבל מת אמו של חתן ואביה של כלה או שאר קרובים שצריכים להתאבל עליהם, כיון דאיכא מאן דמכין פעם אחרת לא, אלא קובר מיד ונוהג תחלה אבלות, ול"ש דאקילו גבי אביה ואמה אלא שכבר נתנו מים על הבשר, אבל לא נתנו מזדבן ואין כאן הפסד, והיינו בעיר בינונית, דבכרך אפי' נתן מים מזדבן ובכפר אפי' ל"נ מים לא מזדבן, ואע"ג דליכא אבלות בז' ימי המשתה דברים שבצנעא נוהג כברגל, ומכ"ש אם מת לו מת בתוך ז' ימי המשתה שמשלימם ואח"כ נוהג אבלות. וכ' ב' הלכות היכא דליכא פסידא מכניס לחופה ובועל בעילת מצוה קודם שיקבר ונוהג ז"י אבל ואח"כ ז' ימי המשתה, ול"נ כלל, דכי היכא דדחינן זיה"מ דחינן נמי בעילת מצוה.
<h2>דף כא.</h2>
ת"ר אבל אסור במלאכה ברחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות משנה מדרש הלכות ואגדות ואם רבים צריכין לו אינו נמנע, ובלבד שלא יעמד מתורגמן לפניו, כדעביד ריב"א שדרש כל היום כולו ולחש הוא לר' חנניא והוא למתורגמן ומתורגמן השמיע לרבים. ורחיצה אסור בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר וסיכה להעביר הזוהמא שרי ואבל אין אסור בתפלין אלא יום א' דעקר מרדא חד יומא, וביום ב' מותר וכיון שהניח ביום ב' אינו חולץ אפי' באו פנים חדשות כ"כ הגרי"צ. וחזינא דפרש כדרבא בשני מותר להניח ואם באו פנים חדשות אינו חולץ כשכבר הניחם, ואם לא הניחם עדיין לא יניחם בפניהם.
<h2>דף כא:</h2>
ת"ר אבל ג"י הראשוני' אינו הולך לבית אבל מכאן ואילך הולך ויושב אצל המתנחמין ולא במקום המנחמין, ג"י ראשוני' אסור בשאלת ש', ואם לא ידעו ושאלו בשלומיה מודע שהוא אבל ולא מהדר שלמא, מג' עד ז' אי לא ידעו ושאלו בשלומיה מהדר שלמא, מז' עד ל' הוא שואל בשלום אחרים ואין אחרי' שואלי' בשלומו אלא לאחר ל' ובאביו ואמו אחר יב"ח, כל ג"י ראשוני' אסור במלאכה אפי' עני מתפרנס מצדקה מכאן ואילך עושה בצנעא ודוקא א"צ לכך ואשה עניה טוה בפלך בתוך ביתה ואמרו חכמים [ירושלמי פ"ג ה"ה] תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך, וכשם שהוא אסור כך אחרים אסורי' לעשות לו'. וקייל"ן הבא ממקום קרוב לבית האבל ומצא עדיין מנחמין אצל גדול הבית אפי' בא ביום ז' מונה עמהם וכ' בהלכות מקום ק' היינו יו"ד פרסאות כיון דאלו שמע ביומא קמא הוי מצי למיתי כמאן דאיתי' דמי, וכ' ריצב"ג דגדול הבית הוא דסמיך בית עלויא וגרירי כולא בתרי' ל"ש אח גדול ל"ש אח קטן.
<h2>דף כב.</h2>
אמר רבא לבני מחוזא אתן דלא אזילי בתר ערסא כד מהדריתו אפיכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו, ובירוש' איתא [פ"ג ה"ה] אם גדול המשפחה הולך עם המת אלו ואלו מונין משנסתם הגולל. ע"כ המתים מדחה מטתו פי' ממהר להוציא, הרי זה משובח, על אביו ואמו מגונה, הי' ע"ש או עי"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח, ע"כ המתים רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על או"א ממעט ויש גורס ע"כ המתים מרבה בעסקן מתגנה על או"א משתבח, בד"א כשהן כדאין, וכשאין כדאין אל ירבה בעסקן שאינו אלא מנוולן.
<h2>דף כב:</h2>
ע"כ המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ, פי' חולץ כתפו ומוציא הזרוע מן קרע של חלוק וזרועו וכתפו מגולין על או"א חולץ, ע"כ המתים נכנס לבית השמחה אחר ל', על או"א לאחר יב"ח, אמר רבה ולשמחת מרעים, מיתיבי לשמחה ולמריעות ל' יום, קשי'. אמימר מתני הכי אמר רבה לש' מריעות נכנס מיד, ודתני' לשמחה ולמריעות ל' הא ברשיותא הא בפרענותא, פי' ללישנא קמא סבר רבה סעודת רשות אסור עד ל', אבל ס' מצוה מותר תוך ל', ופריך מברייתא דלשמחה נמי אחר ל' וסליק בקושי', אבל ללישנא בתרא אמר רבה לס' מרעים מותר מיד שאין שמחה בס' רשות כמו שיש בס' מצוה, ודוקא בפרענותא אבל ברשיותא לא, כלומר ס' מרעים מותר לשלם לחברו סעודה שעשה לו, אבל ברשיותא להתחיל ולהלוות לעשות ס' תחלה אסור, תרגום אשר אתה נושה בו דאת רשיא בי'. והא דתני' ע"כ המתים אסור לסעודה עד ל' על או"א עד יב"ח אא"כ כונתו לשם ש', משמע לסעודת מצוה היתר יותר מס' רשות, האי לש"ש איירי שמשיא יתום או עני ועניה ואם לא יכנס יבוטל המעשה, ובירושל' [פ"ג ה"ח] בחבורת מצוה כגון אכילת קדשי' ומ"ש בירושלמ' וכן כל דבר שמחויב לעשות אע"ג שאכלן בחבורת משתה ושמחה מותר, ודוקא מל' ואילך באו"א אבל תוך ל' אסור לכל סעודה שבעולם דאפי' לישא אסור כד' ל' יום לנשואין. ע"כ מתים מספר אחר ל', על או"א עד שיגערו בו חבריו ובירוש' עד שישלח פרע ויגערו בו. ע"כ מתים קורע טפח, על או"א עד שיתגלה לבו. ע"כ מתים אינו קורע אלא בגד העליון על או"א קורע כולם, ואפרקיסו אינו מעכב, פי' בגד הזיעה שלובש תחת כל בגדיו כדתנן [מקוואות] הקשר על אפרקיסו, ובדרך ארץ [פ"ו] הנכנס למרחץ חולץ מנעליו וכו' ופושט חלוקו ואח"כ מתיר אפרקיסו תחתונה, ויש מפרש שהוא סודר של ראשו. א' איש א' אשה קורע אלא שאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחרי' וחוזרת וקורעת העליון, משום צניעות בזמן שקורעת עד לבה שלא יהא נראה. ע"כ מתים רצה מבדיל קמי שפה רצה א"מ, על או"א מבדיל, על כל המתים שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל', על או"א שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם, ואשה שוללת לאלתר מפני כבודה, על כל המתים קורע בין ביד בין בכלי, על או"א ביד, על כל המתים קורע מבפנים, על או"א מבחוץ, פי' כנגד העם, וריצב"ג פי' מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע, וכפי' ראשון נ"ל מדקאמר כפי אסיתא וכל קריעה מעומד. על חכם קורע וחולץ מימין על אב"ד משמאל, על נשיא מכאן ומכאן. חכם שמת בית מדרשו בטל ז' ימים וסופדין אותו בו, אב"ד שמת כל במ"ד שבעירו בטלין, ובני בתי כנסיות נכנסין לבהכ"נ ומשנין מקומן, ומקצתן מתפללין בבית האבל ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל. כ' רב שר שלו' אין קובעין מדרש מנחה בשבת מפני שבו מת משה ואב"ד שמת כל במ"ד בטלין ומה"ט אומרין צדקתך לצדק הדין. ול"נ לן דאמרו במגלה [י"ג ע"א] והוא לא ידע שבזי"ן באדר מת משה ובזי"ן באדר נולד משה ותני' בסדר עולם בכ"ח ניסן נלכדה ירחו ושבת הי' וא"כ ר"ח ניסן בא' בשבת ור"ח אדר שבת הי' וו' ע"ש, ותני' בספרי ביום שנפטר משה כ' י"ג ספרים ומסר א' א' לכל שבט וא' מונחת בארון ואם שבת הי' האיך כתב. ומרבותי שמעתי שאומרין צדקתך כמו צדוק הדין על רשעים שחוזרין לדינם אחר השלמת הסדר דלאחר מנחה שפנה השמש מתחילין לדאוג על הלילה שחוזרין לגהינם לפיכך מצדיקים עליהם הדין במנחה, וכל זמן שבשבת שמחה יתרה כמו ר"ח אין אומרים צדקתך שלא להזכיר הצער וכן אם חל ביום א' כדאי' בפסקיתא אור של גיהנם שובת בשבת ור"ח דכתי' ויצאו וראו בפגרי האנשים וסמיך ליה והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו.
<h2>דף כג.</h2>
ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא, שני' יוצא ואין יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעית הוא ככל אדם. וכ' הגאון יש חלוק מנהגות אם יוצא בשבת ראשונה לבהכנ"ס והיכי דרגילי אתי מצפרא קמי צבורא בבהכ"נ והיכא דרגילו למיתב בביתו יתיב. ת"ר כל ל' לנשואין שאסור לישא בימי אבלו ולארס נמי אסור ואם מתה אשתו אסור לישא עד שיעברו ג' רגלים, רי"א רגל א' וב' אסור, ג' מותר, מדהביא הגרי"צ דברי ר"י ס"ל כותי' דהלכה כמיקל באבל ואם אין בנים מותר לישא מיד, הניחה לו בנים קטנים מותר לישא מיד מפני פרנסתן. ובירוש' [יבמות פ"ד הי"א] חוץ אלמנה מפני האיבול ל' יום הדא דאתמר בנשים אבל באנשים ג' רגלים ביש לו בנים, ואם אין לו בנים מותר מיד וכן אם אין לו מי שישמשנו מותר מיד, אבל לבוא עלי' אסור עד לאחר ל', אבל אין לו בנים מותר אחר זי"ן, ומסתבר דמ"מ נשואין אסור תוך ז' דחל אבילות עלי' כדאי' בכתובות דדוקא במת אביו של חתן וכו' התירו וקודם שהתחיל אבלות. ומעשה דיוסף הכהן לא עשה נשואין מיד אלא אמר שישא אותה ואם יש לו בן ובת קיים פו"ר ואסור לישא ותני' בני בנים הרי הם כבנים, ל"ש ברא לברתא ל"ש ברתא לברא או ברתא לברתא או ברא לברא, ודוקא תרי מתרי אבל תרי מחד לא. ת"ר כל ל' יום לגהוץ שאסור ללבוש כלים מגוהצים ולא אסרו אלא חדשים לבנים יוצאים מתחת המכבש ובירושל' [פ"ג ה"ח] על כל המתים ל' יום אסור בגהוץ, על אביו ואמו יב"ח. איזה גהוץ כלי צמר מגוהצים חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים ובמס' אבל [שמחות פ"ט] תני' באו"א עד שיגיע רגל אחר ל' ויגערו בו. והכי מסתבר לחלק באו"א משאר מתים כמו בתספורת, ואם לא יגערו אסורו עד יב"ח. גהוץ פי' הגאון עבורי חומרתא אמנא. כל ל' אסור בתספורת בין ראשו בין זקנו ואשה מותרת אחר ז'. וה"נ בהחולץ [יבמות מ"ג ע"א] ל' יום של איבול שמותרת לספר ולכבס מכ"ש שמותרת ליארס.
<h2>דף כג:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו וכל זמן שעליו לקברו כלפניו דמי אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך המוציא ולא שום ברכה ולא מזמן ולא מזמנין עליו ופטור מק"ש מתורה ותפלה וכל המצות, ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומזמנין עליו וחייב בכל המצות חוץ מתשמיש המטה ור"ג מחייב והלכה כת"ק, ולא תימא לת"ק רשות, דבירושל' [פ"ג ה"ה] אר"ג חיי שעה התרת לו, פי' בשר ויין, חיי עולם, מצות עונה, לכ"ש, ומדשמעינן בר"ג לשון מותר ש"מ לת"ק אסור, ולא [קייל"ן] כירושלמי [דאמר הלכה כרשב"ג]... ואיכא דאמרי אע"ג דבחול ודאי אסור בתה"מ מ"מ היכא דאיכא מצות עונה חייב ואייתו ראי' מדפריך בכתובות [ד' ע"א] מאי קילותא אילימא משום... אנינות לחוד ואבלות לחוד ובאבלות אכתי לא חזי קולא. וכל זמן שמת לפניו אוכל בבית אחר או עושה מחיצה ואוכל, ואם א"א מחזיר פניו. ודפטור מכל מצות לאו דוקא, דאם יש לו בן למול ומטי זמניה ונעשה אונן חייב למולו כדמוכח מפ' ט"י [זבחים ק' ע"א] דמשני אביי כאן שמת קודם חצות דלא אתחזי לפסח חל אנינות, לאחר חצות דאתחזי לפסח לא חל אנינות, ואע"ג דרבא מתרץ אידי ואידי לאחר חצות, שאפי' מת אחר חצות לכתחלה לא יעשה פסח דרחמנא אמר שלמים קרבנו לתרוצי לר"ש קאתא ולא פליג אברייתא. ת"ר [ברכות י"ח ע"א] המשמר את המת אעפ"י שאינו מתו פטור מק"ש מתורה ותפלה ומכל המצות האמורות בתורה דעוסק במצוה הוא ואם היו שנים, זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא. אל יהלך בבה"ק ותפלין בראשו וס"ת בזרועו וקורא ואם עשה עובר משום לועג לרש חרף עושהו ומר נחשון גאון פי' ס"ת בזרועו כתב שכתוב בו יו"ד דברות שהן תרי"ג אותיות, ול"נ דבכ"מ שאמרו ס"ת בזרועו ס"ת ממש קאמרי ותו מאי אסורא כיון דלאו מצוה (בפ' א') [בפירוש איתמר] לא הוי לועג לרש ודוקא בתוך ד' אמות אסור. אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת [ברכות ג' ע"ב] ולחד לישנא דוקא דברי תורה אבל מילי דעלמא מותר, וא"ד כ"ש מילי דעלמא אסור. וכ' הגאון כל"ק עבדינן שאין אומרין ד"ת לפני המת אלא דבריו של מת אבל מילי דעלמא אמרינן. המוליך עצמות ממקום למ' [ברכות י"ח ע"א] לא יתנם בדוסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם שהוא בזיון, ומפני גנבים מותר. כל הרואה מת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש ח"ע, ואם מלוהו ע"ה אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. כל המספר אחר מטתן של ת"ח נופל בגיהנם שנ' והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פעלי האון נושאי המטה וחלופיהן [שם י"ז ע"ב] וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המ', את שהמטה צורך בהם פטורין ואת שאין המצ"ב חייבין בק"ש ובמצות דאו' אבל אלו ואלו פטורין מתפלה. אין מוציאין המת סמוך לק"ש מ' בטול ק"ש ואם התחילו אין מפסיקין. העם העוסקי' בהספד בזמן שמת מוטל לפניהם נשמטים א' א' וקורין, אין המת לפניהם הם יושבין וקורין ואבל יושב ודומם, הם עומדין ומתפללין והוא עומד ומצדיק הדין, צדיק ה' על כל הבא עלי יה"ר שתגדר פרצותי ופרצות עמך ישראל ברחמים, ולא יאמר הרבה חטאתי ולא נפרעת ממני אחד מני אלף דמשמע לעתיד יפרע ממנו, דלא יפתח אדם פיו לשטן שנ' כמעט כסדום היינו, ואהדר להו שמעו דבר ה' קציני סדום ואמרו [מו"ק י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים. קברו וחזרו לעשות שורה לנחם אבלים, אם יכולי' להתחיל ולגמור אפי' פסוק א' קודם שיגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו יקראו אח"כ, העומדים בשורה פנימית לנחם האבל פטורין, והחיצונים חייבין בק"ש. תנא הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה חייבת.
<h2>דף כד.</h2>
בעי מיני' מר יוחני משמואל יש אבלות בשבת, א"ל אין אבלות בשבת. תני' כל ז' קרע לפניו, ואם בא להחליף מחליף וקורע, ודוקא על אביו ואמו, ועל שאר קרובים אם מחליף אינו קורע, בשבת קרע לאחריו, ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע, וחזי לן דהאי כל ז' קרע לפניו נמי באביו ואמו, ובשאר קרובים בחול נמי מותר להחזיר קרע לאחריו מכ"ש דמותר להחליף. וכ' הגאון הא דאמר מחליף וקורע אם החליף תוך ז' כל בגדיו מ"מ אינו קורע אלא בגד עליון לחוד. ובירושלמי [ספ"ג] פליגי אב"ק ואמרי כולן צריך לקרוע וכל אותן קרעים אינו מאחה כר' אושעי', ולא אמרינן בהא הלכה כמקיל באבל דאבלות לחוד וקריעה לחוד אמר שמואל פח"ז חובה, פי' פריעת ראש בשבת שמסיר עטיפת אבל, וחזרת קרע לאחוריו, וזקיפת המטה, נת"ר רשות, פי' נעילת הסנדל, תשמיש המטה רחיצה בחמין, וארי"ו ל"ש דפריעת ראש חובה כשאין לו מנעלי' ברגליו אבל יש לו מנעלים מוכיחין עליו והוי פריעת ראש רשות, ומסקינן דברי' שבצנעא ככסוי ראש רחיצה ותה"מ וכיוצא בהן נוהגין בצנעא.
תינוק יוצא בחיק וא"צ מטה ונקבר באשה א' וב' אנשים אבל לא באיש א' וב' נשים, ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו לא ברכת ותנחומי אבלים. בן למ"ד יוצא בדלוסקמא עומדין עליו בשורה ואומרי' ברכת אבלים, וכ' הגאון דגם אומרין עליו צדוק הדין וקדיש דאין זה פחות משורה שעומדין עליו, ואין דבר זה דומה להספד. בן יב"ח יוצא במטה, כל היוצא במ' רבים מצהיבים פי' מצטערין עליו, וכל הנכר לרבים רבים מתעסקין בו. בני עניים מספידין בן ה' בני עשירים בן וי"ו.
<h2>דף כד:</h2>
נהג אבלות יום א' לפני עצרת ועצרת נחשבין כי"ד כיון דעצרת יש לו תשלומין ז' לקרבן שנ' בחג המצו' בחג השבועות ובחג הסוכות הקישן הכתוב, ור"ה וי"כ דינם כעצרת, דהקישן הכתוב אלה מועדי ה' מקראי קדש הושוו לקדושה, יום א' לפני החג והחג ושמיני עצרת שהוא כרגל בפני עצמו הרי כאן כ"א ול"צ למנקט אחר החג אלא ט' יום ומקצת יום ט' ככולו. ואם נקבר קדם י"ט ולא הספיק הזמן לקיים מצות ז', כגון בכפית המטה או חליצת סנדל, כיון שלא קיים כלל הוי כדין קובר מתו ברגל וצריך לקיים ז' אחר החג, ובימי הרגל אינו נוהג אלא דברי' שבצנעא כמו בשבת כדארי"ו בכתובות [ד' ע"א] אע"ג שאין אבלות במועד דבר שבצנעא נוהג וכ"כ בהלכות.
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר [שמחות פ"א] אין קושרין לחייו ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טבורו עד שעה שימות שנ' עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' ואין סכין ואין מדיחין אותו ואין מטילין אותו על חול ועל מלח שלא יסריח עד שימות ואין מאמצין עיניו והנוגע בו שופך דמים ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין ואין מכניסין ארון בבית עד שימות.
המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' חי ובן ט' מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר [שמחות פ"ב] המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר, אין קורעין אין חולצים ואין מספידין ואין מתאבלין עליו וכל שהוא כבוד לחיים רבים מתעסקין בו. ואינו נקרא מאבד עצמו לדעת אם עלה לראש הגג ונפל ומת, אלא אם אמר הרני עולה לראש הגג וראו שהלך ונפל, אבל ראו אותו חנוק ותלוי באילן וכי"ב זה בחזקת שלא אבד עצמו לדעת ואין מונעין ממנו כ"ד. הרוגי ב"ד אין מתעסקין עמהם, אחיהן וקרוביהם באין ושואלי' בשלו' הדיינים והעדים, כלומר שאין בלבבם עליהם ואין מברין עליהם שנ' לא תאכלו על הדם. הפורשים מדרכי צבור אין מתעסקין עמהם לכ"ד, שאחיהם וקרוביהם לובשין לבנים ואוכלים ושמחים שנאבדו כד' משנאיך ה' אשנא. כל שאין מתאבל עליו אין הכהן מטמא לו שנ' בעמיו בזמן שעושה מעשה עמך ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור. הרוגי מלכות נכרים אין מונעין מהם כ"ד אלא שאין מספידין אותן ואם הם הרוגי מלכות ישראל מספידים אותן מאימתי מונין ימי אבלות עליהם משנתיאשו לשאול אבל לא לגנוב. מי שטבע בנהר או אכלתו חיה אין מונעין ממנו כ"ד, ומונין אבלות משנתיאשו לבקשו, מצאוהו איברים איברים אין מונין עד שימצאו ראשו ורובו והשדרה וגולגלת הן רובו. מי שבעלה צלוב, אשתו צלובה בעיר, אביו ואמו צלובים בעיר לא ישרה בתוכו אא"כ היתה גדולה כאנטוכיא ואף שם לא ישרה אלא בצד אחר ומשיכלה הבשר כולו מותר.
<h2>דף כה.</h2>
אין קורעין ואין חולצין כתף ולא מברין במועד אלא קרוביו של מת הראוים להתאבל עליו כדאי' בירושלמי [פ"ג ה"ז] ואין מברין אלא על מטות זקופות. אין מוליכין סעודת הבראה לבית אבל אלא בסלים שלא לבייש העניים ואין אומרין ברכת אבלים במועד אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים. וההוא דאין קורעין במועד בדליתיה לא חכם, ולא אדם כשר, ולא אינש דעלמא שעומד עליו בשעת יציאת נשמה דעל חכם הכל קורעין וחולצין ומברין במועד ברחבה, ועל אדם כשר נמי קורע במועד דתני' בניו של אדם מתים כשהן קטנים שלא בכה ולא התאבל על אדם כשר שכל המתאבל עליו מוחלין לו כל עוונותיו וכל המוריד דמעות על אדם כשר [שבת ק"ה ע"ב] קב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנ' נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך וכל המתעצל בהספד אדם כשר ראוי לקברו בחייו, ואינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה שנ' בסאסאה בשלחה תריבנה. ואי קאי בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אפי' אשאר אינש דדומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע ואי לא קאי אינו קורע במועד. וחכם שאמרו אפי' לא גמר מיני' וקורע בשעת שמועה, ואי לא קורע בשעת הספד. ות"ח שקורע עליו במועד כל ששואלין אותו הלכה בכ"מ ואומר אפי' במס' כלה. ת"ח שבבבל קורעין זה ע"ז [ב"מ ל"ג ע"א] אע"ג שא' גדול מחברו ולא למדו זה מזה.
חכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין.
<h2>דף כו.</h2>
ואלו קרעין שאין מתאחין על אביו ואמו, על רבו שלמדו תורה, על נשיא ואב"ד, ועל שמועות רעות, פי' שנקבצו רוב צבור למלחמה ונהרגו מהם ועל ברכת השם בין שם המיוחד בין הכנוי ומישראל ועל ס"ת שנשרף כמ"ש למעלה והרואה ערי יהודה או ירושלים או המקדש בחרבנם, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים, ואם ראה ירושלי' תחלה קורע על ירושלים בפני עצמו, ועל המקדש בפני עצמו, ואין קורע על המקדש עד שהגיע לצופים, ויליף מדכ' ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגו' על שאול ועל יהונתן ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, שאול נשיא, יהונתן אב"ד, עם ה' זו שמועות רעות, ורבו שלמדו תורה דכ' ואלישע מצעק וגו' ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים מלמד שקרועים ועומדים שנים לעולם מכאן שאין מתאחין ברכת השם דכ' ויבא אליקים בן חלקיהו וגו' אל חזקי' קרועי בגדים ואחד השומע והשומע מפי שומע קורע, והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו הגדוף, ועל ערי יהוד' דכ' [ירמיה מ"א] ויבאו האנשים משכם וגו' קרועי בגדים. הרואה ערי יהוד' בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע, ירושלים, ציון מדבר היתה ירושלי' שממה וקורע, בהמ"ק, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היו לשרפת אש וכל מחמדנו היה חרבה וקורע. בירוש' [ברכות פ"ט ה"ב] הי' הולך ובא לירושלים בתוך ל' יום אינו חייב לקרוע קרע אחר, לאחר ל' צריך. תני' [שמחות פ"ג] אין מוסיפין בתחלה, אבל מוסיפין על העקר, פי' אם יש בו מדות טובות מוסיף קצת עליו בהספד אבל אין בו, אסור לספר שבח, ונפרעין מן הספדנים והעונים אחריהם. כל הקרעים שזכרנו רשאי לשוללן למללן ללקטן לעשותם כמין סולם אבל לא לאחותן. הקורע מתוך השלל לא יצא, מתוך אחוי יצא, וכשם שהמוכר אסור לאחות כך הלוקח אסור, לכך צריך להודיע ללוקח תחלה. תחלת קריעה טפח ומוסיף כ"ש. ישב לגלח ואמרו לו מת אביך [ירושלמי שבת פ"א ה"ה] הרי זה משלים א' המגלח וא' המתגלח.
<h2>דף כו:</h2>
אמרו לו מת אביך וקרע מת בנו והוסיף כל שהוא התחתון מתאחה הראשון אינו מתאחה, מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, עליון מתאחה תחתון אין מתאחה מת אביו ואמו ואחיו ושמע כאחת קרע א' לכולן, ריב"ב על כולן קרע א' על אביו ואמו קרע אחד לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו לפי שאינן בתוספת וכן הלכה. ועד היכן קורע ומוסיף במקום דשרי להוסיף, עד טבורו, הגיע לטבורו מרחיק ג' אצבעות וקורע. נתמלא קרעים מלפניו מחזירו לאחריו, נתמלא מלמעלה הופכו למטה, מלמטה הופכו למעלה והקורע למטה או מן הצדדי' לא יצא אלא שכ"ג פורם מלמטה, והא דאמרן מוסיף על הקרע דוקא לאחר ז'. היוצא בבגד קרוע מקודם לכן לפני המתים הרי זה גוזל החיים והמתים. האומר לחברו השאילני חלוקך ואלך ואבקר אבא שהוא חולה והלך ומצאו מת, קורעו ומאחה וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו, ואם לא הודיעו שחולה הוא לא יגע בו, ולא יצא בקריעתו דהו"ל בגזלה ואע"ג דאי' בהאורג [שבת ק"ה ע"ב] הקורע על מתו בשבת חייב ואעפ"כ ידי קריעה יצא, מתרצא לה בירוש' [שם פי"ג ה"ג] מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח תמן גופה עברה ברם הכא בקריעה הוא עבר עברה. חולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו ואין מקרעין לפניו ומשתקין הנשים מפניו. מקרעין לקטן מפני עגמת נפש אף שאינו מחויב בדבר, כל שהוא לתקון לי' בי' משום בל תשחית.
אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו שמא יביאנו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. אבל ההולך ממקום למ' אם יוכל למעט בעסק ימעט ואם לאו יגלגל עמהם, כלומר יקנה צרכי הדרך שיש בהן צרכי חיי נפש.
תשובה למר רב נחשון הא דאמור רבנן אין מברין אלא על מטות זקופות, ותניא אם לבו גס בו יברהו על מטה כפוי', ואם לאו על זקופה, במאי קאי מתני', אי בחש"מ מי מברין אבל בחש"מ או בשאר ימים טובים ובחול מי איכא מטות זקופות, אין הדבר כן, במועד אין מברין, ומשנה אין מברין אלא על זקופות בחול קאי, אע"ג דבחול כל מטות אבל כפויות כמ"ש כופה כל המטות שיש לו בביתו, מ"מ הי' מנהגם בשעה שמברין האבל ומבקשין שיסעד זוקפין המטות ולאחר שיצאו מנחמין כופין אותן, ולאו כל ב"א שוין בזה, דמי שלבו גס בו מבריא עמו על מטה כפויה, וכי הא דאי' רבא אתרמי בי' מלתא עאל לגבי' אבא ב"מ לאברויי וכפי ורבא זקיף ואמר לית דעתא להאי מרבנן ותלמודא דמערבא נמי המשנה בחול קאי ע"כ. ולא נ"ל, כיון דרישא אין קורעין וכו' אלא קרובין ש"מ במועד קאי, סיפא נמי דמברין על זקופות במועד קאי, ותו דלדבריו לאו מלתא פסיקא... ותו למה כעס רבא, ובירוש' מוקם נמי מתני' במועד דאתמר עלה [פ"ג ה"ז] ובלבד קרובים שראוים להתאבל, כלומר שאר קרובים אסורי' לקרוע במועד וכדתני' חכם שמת הכל קרוביו וקורעין, ומייתי ר' אבון דמך במועד ולא גמל לי' רב מנא חסד, בתר מועד עבד לי' יקרא פי' הספידו ואמר הא דתני' חכם שמת הכל כקרוביו, באינון דהויין גביה אנן לא הוינן גביה. כי נח נפשי' דר"ה סברי לאתובי' ס"ת אפוריה ולא שבק ר"ח דהא מלתא דבחייה לא ס"ל כמ"ש למעלה, לא הוי נפיק פוריא מבבא סבור לשלשלו דרך גגות, אר"ח חכם שמת כבודו דרך פתחים, סבר לאשנויי מפוריה לפוריה אר"ח כבודו במטה ראשונה.
<h2>דף כז.</h2>
כופין המטות משיסתום הגולל, וזוקפין המטות בע"ש מן המנחה ולמעלה ואעפי"כ אינו יושב עליהם עד שתחשך ולמצ"ש אפי' לא נשאר אלא יום א' חוזר וכופה, ולא מטתו לבד אלא כל המטות בתוך ביתו כופה, אפי' ה' אחים ומת א' מהם כולם כופים מטותיהם. מטה מיוחדת לכלים א"צ לכפותה. הי' ישן ע"ג כסא ע"ג ערבה אפי' ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו שלא קיים כפית המטה אם הניח המטה זקופה. מכבדין ומרביצין בבית אבל קערות וכוסות, ואין מביאין מוגמר בבית אבל, אבל מביאין בבית שהמת שם אין משקין האבל אלא בזכוכית צבועה ולא בלבנה מפני כבודן של עניים שאין להם לבנה. מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים שבשנת בצורת פניהם משחירין. מוציאין כל המתים בכליבה, מטה כעין סולם, מפני כבודן של עניים שאין להם דרגש בראשונה יציאתו של מת קשה לקרוביו ממיתתו מ' הוצאת תכריכין יקרים ומניחין אותן ובורחין, עד שבא ר"ג ונהג קלות בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן, והאידנא אפי' בצדרא בת זוזא פי' שמוכרין אמה בזוז א'.
אין מניחין המטה ברחוב במועד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. נשים במועד עונות כאחת ולא מטפחות, לא יספקו כף אל כף, בר"ח חנוכה ופורים מענות ומטפחות, בזה ובזה לא מקוננות, איזה קנה אחת אמרת וכולן עונות אחריה, נקבר המת בזה ובזה לא מענות ולא מטפחות. אין פוחתין מז' מעמדות ומושבות למת [ב"ב ק' ע"ב], ואין עושין אלא הקרובים ואין עושין אלא ביום ראשון לבד ודוקא סמוך לבה"ק ואין עושין אלא במקום שנהגו ולא בציר מיו"ד ונהגו האידנא לעשות שורה ולהלוות האבל לביתו. כל ל' יום.
<h2>דף כז:</h2>
אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים וה"מ בפניו ויום שמועה כבפניו דמי. אבל כיון שנענע בראשו אין המנחמין רשאין לישב אצלו. הכל חייבין לעמוד בפני נשיא, חוץ מאבל וחולה, ואם עומדין לא יאמר לו שב, דמשמע שב באבלותך ובחלייך.
מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה [מגילה כ"ט ע"א], כשאין לו כל צרכו וכמה, כנתינתה של תורה כך נטילתה בס' ריבוא. וה"מ למאן דקרי במקרא ותני משנה ולא שנה לאחרים, אבל למאן דמתני לאחרים לית שעורא, וכ' בה"ג ורב אחא למאן דלא קרי ושנה ואית לי' מתעסקי' כל צרכו, א"צ לבטל להוצאת המת. ורב נטורנאי כ' אי איכא יו"ד בהוצאתו כ"צ קרינן, ודוקא בהוצאתו מבטלין, אבל לשאר התעסקות עם המת אין מבטל מד"ת אם אחרים מתעסקין בקבורתו כדא' בפרקין מת בעיר כל בני עיר אסורי' במלאכה, ואי איכא חבורתא דמתעסקא שרי, ואין מתבטל מד"ת אלא בשעת הוצאתו, למאן דמתני לאחרים אפי' איכא ס' ריבוא בשעת הוצאתו ולשאר כשעורי דאמרן, אבל עוסק במלאכה אחרת צריך לבטל לכל מת בשעת הוצאתו אפי' איכא חבורתא, ותשב"ר שאין מבטלין אפי' לבנין בהמ"ק [שבת קי"ט ע"א] פשיטא שאין מ' להוצאת המת, וכן בירוש' [פסחים פ"ג ה"ז] ר' אבהו שלח ר"ח ברי' יזכי בטבריא, אתון אמרין לי' גמל הוא חסד, שלח לי' המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריא, כבר נמנו וגמרו תלמוד קודם למעשה, ורבנן דקיסרין אמרין הדא בשיש מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה קודם. ארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיים עומדין עליו בשורה ואומרי' תנחומי אבלים וברכת אבלים.
מת שאין לו מנחמין באין יו"ד ב"א ויושבין במקומו. אבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו ואין מברין בשבת. המתקשה על המת יותר מדי על מת אחר הוא בוכה שנ' אל תבכו למת, אל תבכו יותר מדי, כיצד ג' לבכי ז' להספד ל' לגהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר קב"ה אתם מרחמין עליו יותר ממני, מעשה ידי הוא וא"צ לרחם יותר.
<h2>דף כח:</h2>
בהלכות גרס, א"ר אין המנחמין רשאין לישב אלא ע"ג קרקע שנ' וישבו אתו לארץ. אין המנחמין רשאין לדבר עד שיפתח האבל שנ' ואין דובר אליו דבר ואח"כ פתח איוב את פיהו. אבל מיסב בראש שנ' אבחר דרכם אשב בראש, מנין לחתן שמסב בראש שנ' כחתן יכהן פאר, מה כהן בראש אף חתן, וכהן ילפינן מוקדשתו לכל דבר שבקדושה יהא ראש. ג' צריכין שמור [ברכות נ"ד ע"ב] חולה חתן וכלה, במתניתא תנא אף חיה וי"א אף אבל ות"ח בלילה. הנפטר מחברו [ברכות ס"ד ע"א] אל יאמר לו לך בשלו' אלא לך לשלו' שהרי יתרו אמר למשה לך לשלו' והצליח דוד אמר לאבשלום לך בשלו' נתלה, אבל הנפטר מן המת אומר לך בשלו' שנ' ואתה תבא א"א בשלו'. א"ר לוי כל היוצא מבהכ"נ לבהמ"ד זוכה ומקבל פני שכינה שנ' ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון.
